קראתי את שכתבו עורכי הדין שלה הפכתי בהנף מקלדת לאב לא ראוי כזה הרואה בילדיו עול
אני עוצם את העינים ורואה את הפנים של טאי מושיטה אלי את השפתיים לנשיקה
אני רואה את הפנים של סער מחייך את החיוך המיחד שלו
אני רואה את תום ….ושומע אותו אומר לי אבא ….טעים לי
אני כול כך מתגעגע …..לאף אחד לא מגיע עונש שכזה אני נקרע מבפנים וזה ניכר עלי
נע בין יאוש מוחלט לניצוצות של תיקווה
היום ביקרתי את טאי בבית הספר בהפסקת האוכל שלה…. ישבנו קצת יחד מחובקים,היא מניחה עלי את הראש שלה ואני מלטף את השיער
מדברים על בית הספר על חוג כזה או אחר כמו שהינו עושים בצהריים כל יום עם השיעורים שלה והויכוחים הקטנים של כן או לא טלוויזיה בזמן האוכל
אחר כך ניגשתי לסער ….לכיתה תפשתי אותו בזמן חצר …ישבנו קצת מגחכים על חרב הסמוראים מעץ שהבאתי לו על גוגים שהוא רוצה
ועל טיול שהוא מתכנן שנעשה יחד כמו טיולים אחרים שלנו …קטנים אבל ממלאים …..
השלב הבא היה לגשת לתום ….נכנסתי בזמן יצירה ….הם מדביקים על נייר דמויות מהעיתון ליום המשפחה ….ואני לא יודע איך להעביר לו מסר
להסביר לו שאבא שלו לא יכול לקחת אותו הבייתה כפי שהוא מבקש נוותן לי את היד ואומר הולכים הביתה ?
איך לכול הרוחות והשדים אני אמור להסביר לילד בן שנתיים וחצי שרכיל כבר שנה שנייה בחייו הקצרים שאבא שלו בא כול צהריים לקחת אותו
והולכים יד ביד לבית , שם מוכן לו אוכל חם מנה בשרית בדרך כלל שאבא בישל, איך אני אמור יום יום לומר לו לא אבא לא יכול לקחת אותך הבייתה ?
לאף אחד לא מגיע עונש כזה ובטח ובטח שלא לי …..אני יודע שאת קוראת פה …אני יודע אמרת לי את זה לא פעם ….די עם זה
תפסיקי את הסיוט הנוראי הזה, די עם המשחק הזה, את הורגת אותי לאט ובטוח ובעינויים …..את יודעת בליבך שלא מגיע לי
את יודעת שאני מעבר לאב ראוי , את יודעת שהילדים ניפגעים שאני לא איתם , את יודעת שמה שהם מקבלים ממני לא יקבלו מאיש לעולם
די שלומית ….די …..אין לי רצון בכלום ללא הילדים ….
